<h1>ספר החינוך מצוה קע"ד</h1>
<h2>דף יא:</h2>
שיגלח המצורע את כל שערו והיא הטהרה השנייה, כמו שאמרו זכרונם לברכה בנגעים [נגעים פי"ב מ"ד], שנאמר [ויקרא י"ד] והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו וגומר, ואמרו זכרונם לברכה שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה, הנזיר והמצורע והלוים, ולוים צריכין תגלחת כמצורע, וזה היה במדבר. משרשי המצוה קצת מן הטעם שאמרנו למעלה במים כדי שיראה האדם כאילו היום נברא והיום מתחיל שערו לצמוח ויחדש מעשיו לטוב, כי בהיות האדם מנוקה מכל שער אז ינקה יפה מכל ליכלוך, ולכן ראוי לו לעלותו מטומאת צרעתו לעשות בעצמו מעשה הנקיות בכל כחו כדי שינקה מעשיו גם כן בכל כחו ויהפכם מרעה לטובה ולהכשיר. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [סוטה ט"ז ע"א] כיצד הוא הגילוח, מעביר תער על כל בשרו הנראה ואפילו בית השחי ובית הערוה וכל שאר הגוף עד שיעשה כדלעת, שנאמר [שם] את כל שערו, וכשהוא מגלח בשתי התגלחות אינו מגלח אלא בתער, ואם גילח שלא בתער או שהניח שתי שערות לא עשה כלום. ויתר פרטיה במסכת נגעים [פי"ד]. ואמר הרמב"ם זכרונו לברכה בזו המצוה [סה"מ כאן], וזהו לשון המעתיק, ואבאר עתה מה הסבה אצלינו בתגלחת מצורע מצוה בפני עצמה והבאת קרבנותיו מצוה בפני עצמה, ולא עשינו כן בנזיר אבל שמנו תגלחתו והבאת קרבנותיו מצוה אחת, וזהו שהמצורע אין כשר לתגלחתו עם הבאת קרבנותיו, ותכלית המגעת מתגלחתו בלתי התכלית המגעת מהבאת קרבנותיו וזהו שהמצורע טהרתו תלוייה בתגלחתו, ובפרק שישי מנזירות [מ"ד ע"ב] אמרו מה בין נזיר למצורע אלא שזה טהרתו תלויה בימיו, כלומר הנזיר, ומצורע טהרתו תלויה בתגלחתו, וכשיגלח המצורע ותשלם תגלחתו השנייה טהר מלטמא בשרץ, כמו שהתבאר בסוף נגעים [פי"ד מ"ג], וישאר מחוסר כיפורים עד שיביא קרבנותיו כשאר מחוסרי כיפורים כמו שנתבאר שם, והוא תכלית תגלחתו טהרתו מליטמא בשרץ, הביא קרבנותיו או לא הביא, ותכלית הבאת קרבנותיו תשלום כפרתו כשאר מחוסרי כפרה, כלומר זב וזבה ויולדת, וכבר קדם לנו לשון מאמרם [כריתות ח' ע"ב] ארבעה מחוסרי כפרה, ושם נתבאר שהנזיר אינו מחוסר כפרה, אבל המלאכה ההיא בכללה כמו התגלחת והבאת הקרבן יתירו לו שתיית היין ולא יספיק האחד מהם בלתי האחר, ותגלחת קשורה בקרבן והקרבן תלוי בתגלחת, ובקיבוצם תגיע התכלית באחת והוא שיותרו לו הדברים שהיו נמנעים ממנו בימי נזרו. ובפרק ששי מנזירות אמרו [מ"ו ע"ב] גלח על הזבח ונמצא פסול תגלחתו פסולה וזבחיו לא עלו לו, והנה התבאר שתגלחת היא מתנאי הזבח והזבח מתנאיה. ובתוספתא [נזיר פ"ב] נתבאר כמו כן שהנזיר שכלו לו ימיו אסור לגלח ולשתות יין ולטמא למתים עד שיעשה המלאכה ההיא כולה, והיא תגלחת טהרה כמו שהתבאר בפרק ששי מנזירות [מ"ה ע"א], והוא שיגלח פתח אהל מועד, וישליך שערו תחת הדוד, ויקריב הקרבנות כפי מה שבא בכתוב, ואתה תמצאם בסוף המצוות יקראו הבאת הקרבנות תגלחת, ובביאור אמרו במצות המשנה [נזיר י"א ע"ב] הריני נזיר ועלי לגלח נזיר, ירצה לומר בזה שיביא קרבנות נזיר ויקריבם בעדו. הנה התבאר לך שהתגלחת נופלת על הבאת הקרבנות, והטעם בזה היותה חלק מהם כמו שביארנו, ובקיבוצם יוסר דין הנזירות וישתה הנזיר יין, אמנם תגלחת טומאה היא מדיקדוק, פירוש מעניין המצוה ולא מצוה בפני עצמה, כמו שביארנו במה שקדם, עד כאן. ונוהגת בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן שיש כהנים חכמים גדולים ראויים להורות בצרעת. ועובר עליה ולא גילח ביטל עשה, והוא טמא.
<h2>דף מה.</h2>
שיגלח המצורע את כל שערו והיא הטהרה השנייה, כמו שאמרו זכרונם לברכה בנגעים [נגעים פי"ב מ"ד], שנאמר [ויקרא י"ד] והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו וגומר, ואמרו זכרונם לברכה שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה, הנזיר והמצורע והלוים, ולוים צריכין תגלחת כמצורע, וזה היה במדבר. משרשי המצוה קצת מן הטעם שאמרנו למעלה במים כדי שיראה האדם כאילו היום נברא והיום מתחיל שערו לצמוח ויחדש מעשיו לטוב, כי בהיות האדם מנוקה מכל שער אז ינקה יפה מכל ליכלוך, ולכן ראוי לו לעלותו מטומאת צרעתו לעשות בעצמו מעשה הנקיות בכל כחו כדי שינקה מעשיו גם כן בכל כחו ויהפכם מרעה לטובה ולהכשיר. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [סוטה ט"ז ע"א] כיצד הוא הגילוח, מעביר תער על כל בשרו הנראה ואפילו בית השחי ובית הערוה וכל שאר הגוף עד שיעשה כדלעת, שנאמר [שם] את כל שערו, וכשהוא מגלח בשתי התגלחות אינו מגלח אלא בתער, ואם גילח שלא בתער או שהניח שתי שערות לא עשה כלום. ויתר פרטיה במסכת נגעים [פי"ד]. ואמר הרמב"ם זכרונו לברכה בזו המצוה [סה"מ כאן], וזהו לשון המעתיק, ואבאר עתה מה הסבה אצלינו בתגלחת מצורע מצוה בפני עצמה והבאת קרבנותיו מצוה בפני עצמה, ולא עשינו כן בנזיר אבל שמנו תגלחתו והבאת קרבנותיו מצוה אחת, וזהו שהמצורע אין כשר לתגלחתו עם הבאת קרבנותיו, ותכלית המגעת מתגלחתו בלתי התכלית המגעת מהבאת קרבנותיו וזהו שהמצורע טהרתו תלוייה בתגלחתו, ובפרק שישי מנזירות [מ"ד ע"ב] אמרו מה בין נזיר למצורע אלא שזה טהרתו תלויה בימיו, כלומר הנזיר, ומצורע טהרתו תלויה בתגלחתו, וכשיגלח המצורע ותשלם תגלחתו השנייה טהר מלטמא בשרץ, כמו שהתבאר בסוף נגעים [פי"ד מ"ג], וישאר מחוסר כיפורים עד שיביא קרבנותיו כשאר מחוסרי כיפורים כמו שנתבאר שם, והוא תכלית תגלחתו טהרתו מליטמא בשרץ, הביא קרבנותיו או לא הביא, ותכלית הבאת קרבנותיו תשלום כפרתו כשאר מחוסרי כפרה, כלומר זב וזבה ויולדת, וכבר קדם לנו לשון מאמרם [כריתות ח' ע"ב] ארבעה מחוסרי כפרה, ושם נתבאר שהנזיר אינו מחוסר כפרה, אבל המלאכה ההיא בכללה כמו התגלחת והבאת הקרבן יתירו לו שתיית היין ולא יספיק האחד מהם בלתי האחר, ותגלחת קשורה בקרבן והקרבן תלוי בתגלחת, ובקיבוצם תגיע התכלית באחת והוא שיותרו לו הדברים שהיו נמנעים ממנו בימי נזרו. ובפרק ששי מנזירות אמרו [מ"ו ע"ב] גלח על הזבח ונמצא פסול תגלחתו פסולה וזבחיו לא עלו לו, והנה התבאר שתגלחת היא מתנאי הזבח והזבח מתנאיה. ובתוספתא [נזיר פ"ב] נתבאר כמו כן שהנזיר שכלו לו ימיו אסור לגלח ולשתות יין ולטמא למתים עד שיעשה המלאכה ההיא כולה, והיא תגלחת טהרה כמו שהתבאר בפרק ששי מנזירות [מ"ה ע"א], והוא שיגלח פתח אהל מועד, וישליך שערו תחת הדוד, ויקריב הקרבנות כפי מה שבא בכתוב, ואתה תמצאם בסוף המצוות יקראו הבאת הקרבנות תגלחת, ובביאור אמרו במצות המשנה [נזיר י"א ע"ב] הריני נזיר ועלי לגלח נזיר, ירצה לומר בזה שיביא קרבנות נזיר ויקריבם בעדו. הנה התבאר לך שהתגלחת נופלת על הבאת הקרבנות, והטעם בזה היותה חלק מהם כמו שביארנו, ובקיבוצם יוסר דין הנזירות וישתה הנזיר יין, אמנם תגלחת טומאה היא מדיקדוק, פירוש מעניין המצוה ולא מצוה בפני עצמה, כמו שביארנו במה שקדם, עד כאן. ונוהגת בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן שיש כהנים חכמים גדולים ראויים להורות בצרעת. ועובר עליה ולא גילח ביטל עשה, והוא טמא.
